אישה גדולה-קטנה

לכבוד יום הולדת ה-44 שלה, אור (שם בדוי) נתנה לעצמה מתנה שרוול. בסיכומה של שנה כבדת משקל, היא חוגגת את שנת השרוולדת הראשונה שלה ומשתפת אותנו בכנות כובשת, בהומור ועם הרבה תובנות על השנה הכי קלה שעברה בחיים: איך היא נפרדה, בינתיים, מ-42 קילו עודפים ורקדה ריקודים אינדיאניים בתחתונים בתא הלבשה בדיזנגוף סנטר
מאת: ענת סבנטיצקי

לפני כשנה, בסוף אוקטובר 2010, התכוננה אור (שם בדוי) לחגוג יום הולדת מיוחד במינו. שלא כבעבר היא החליטה הפעם להעניק לעצמה מתנת יום-הולדת לא שגרתית – ניתוח הרזיה. למרות שלא לקח לה הרבה זמן להחליט ולבצע, לא דובר כלל בשליפה מן השרוול, אלא בתהליך מסודר וממוקד של לימוד והכנה.


עוד לפני שנפגשה לשיחה ראשונה עם מנהלת מלב"י – המרכז להשמנת יתר, ד"ר אסנת רזיאל, אור ידעה הרבה מאוד על התחום, התייעצה, דיברה, קראה וידעה בדיוק לאן היא הולכת. לניתוח ניגשה כמעט בלי ליידע איש, מתוך נחישות ועוצמה פנימית, בלי לצפות לאישור או לתמיכה מצד קרוביה. בדיעבד הצעד הזה שלה, שכוון אך ורק כלפי עצמה ולמען עצמה, סימל את ראשיתו של שינוי עצום שהתחולל בחייה בשנה האחרונה, שאותה היא מכנה "שנת השרוולדת שלי". 


אור חושפת: נתונים כבדי משקל


"הגעתי לניתוח מפני שמצבי הפיזי-הבריאותי והאסתטי היה בכי רע. הגובה שלי הוא 153 ומשקלי עמד על 110 קילו", אור חושפת את נתונים כבדי משקל, "רמת ה-BMI  שלי הייתה 47 – הרבה מעל ומעבר לנורמה, וזה היה מלווה כמובן בערכים לא טובים, בלשון המעטה, של כולסטרול ולחץ דם. חששתי מכך מאוד מפני שבמשפחה שלי יש היסטוריה של אירועי לב ואירועים מוחיים, וידעתי בביטחון שאצלי זה רק עניין של זמן".


וזה עוד בלי הקושי הפיזי היומיומי, שמעבר לעניין האסתטי. "מדובר באי נוחות בביצוע הפעולות הכי פשוטות, שמתחיל בעלייה של שתי מדרגות ומסתיים בקשירת שרוכי הנעליים, ובאמצע הוויה תמידית לא פשוטה, חיים קשים בהיבט הפסיכולוגי-נפשי-חברתי".


את מוכנה לפרט מעט? 


"מאז ומתמיד הייתי שמנה. לא הכרתי מצב אחר, ולכן בחיי הבוגרים הייתי לכאורה אמורה כבר  להסתגל ולדעת להתמודד עם המצב שהיה רגיל בשבילי. ואני אכן התמודדתי עם החריגות החיצונית, אך בדרך שהכתיבה התפתחות רגשית וחברתית מאוד מסוימת. הדרך שלי הייתה לפצות על המראה שלי בכך שניסיתי תמיד לרצות את הסביבה, ניסיתי להצטיין בכל תחום אחר שאיננו פיזי ופיתחתי מאוד את הצד האינטלקטואלי שלי. הייתי תמיד תלמידה מצטיינת, תמיד הכי טובה בכיתה, קפצתי כיתה פעם אחת, תמיד ייצגתי את הכיתה שלי ואת בית הספר בחידונים בתחרויות ידע, תמיד הכי טובה באומנות, בנגינה, תמיד חברה בכל הוועדות".



זה נשמע כפיתרון וכפיצוי מצוין, מה הבעיה בזה?



"הבעיה היא שהייתי חייבת להיות כך, לא הייתה לי שום אפשרות אחרת, תבעתי זאת מעצמי, והכול נבע מתוך צורך לפצות על הפגם שלי, שלא ישימו לב, להסיח את דעת הסביבה מההמראה החיצוני שלי, מזה שאני כבדה, לא טובה בספורט ולהכריח אותה לדעת שאני הכי טובה בלימודים, שאני הכי חכמה.



"אני חושבת שהייתי מודעת לזה כבר כתלמידה בתיכון. כשמישהו קרא לי בשמות גנאי כמו 'דבה' וכיוצא באלה, הייתה לידי חברה שנחלצה להגנתי וענתה בשבילי: "הלוואי שהיה לך חצי שכל ממה שיש לה". הדבר הזה ליווה את כל הילדות והנעורים שלי. הבעיה בזה היא שכל האנרגיות שלי היו מכוונות כלפי חוץ. כדי לרצות את הסביבה, שום דבר לא נבע מתוך צרכים אמיתיים שלי כלפי עצמי. וזה דורש מחיר נפשי כבד". 



איזה מחיר?



"הפרפקציוניזם, שנובע בין היתר גם מהחינוך שקיבלתי, הצורך להצטיין תמיד, כל יום, כל דקה, הוא עול תובעני ומתיש. הוא לא משאיר לך מספיק פניות נפשית להיות עם עצמך, לנסות דברים חדשים, להתפתח באמת".
איך זה התבטא?



"זה התבטא בכל תחומי החיים. כשעבדתי בתחום החינוך והייתי מגיעה למקום חדש, מיד הרגשתי צורך להצטיין. הייתי משקיעה המון שעות, מעל ומעבר למה שדרוש ומנסה לעשות הכול הכי טוב. כשמדובר בעבודה עם ילדים ובני נוער זה כרוך גם במעורבות, השקעה ואנרגיות  נפשיות, ואני לא חסכתי, נתתי מעצמי בצורה מטורפת, וזה בא על חשבוני, על חשבון הרווחה הרגשית שלי, מפני שלא תמיד היו לי הרזרבות האינסופיות שהתיימרתי לייצר.



"הפרפקציוניזם הזה, מנגנון ההגנה הזה שפיתחתי, הוביל אותי לחיים לחוצים מאוד ותובעניים. הבנתי זאת רק בדיעבד. הבנתי שאף אחד לא שם לב לא להשקעה הלא פרופורציונלית שלי ולא לתוצאות שלה. אמנם קיבלתי תעודות הצטיינות והערכה, אך בזה הסתיים העניין, לא הרגשתי שמישהו מודע עד הסוף לכל מה שאני נותנת.



האם זה פגע גם בזוגיות?



"הדפוסים האלה באו לידי ביטוי גם ביחסים שלי עם המין השני. כדי לפצות בני זוג על הבעיה שלי למדתי לרצות כמעט בכל מחיר, להיות בת הזוג והאישה הכי טובה, הכי מוצלחת, הכי מתחשבת, תמיד לעזור. בסדר העדיפויות הם היו הרבה לפניי, כי אחרת אולי לא ירצו בי. אלו היו חיי במהלך 44 השנים האחרונות, ילדה טובה, אישה טובה, עובדת טובה... יותר מדי טובה". 



ואיך התגברת על המתח הנפשי והתסכולים?



"כמו שקורה גם אצל אחרים, נכנסתי ללופ כזה, התסכולים והמתח בחיי, הובילו אותי לפצות את עצמי. ומה הפיצוי הזמין ביותר? אוכל כמובן. אבל זה פיתרון שמעצים את הבעיה ולא פותר אותה. אכלתי כדי להתנחם על כך שאני שמנה, אכלתי  כשהייתי עצובה, שמחה, עצבנית. הרבה סובלים מ"אכילה רגשית", אבל עם נטייה להשמנה כמו שלי די מהר הגעתי לעודף של 30 ו-40 קילו. כבר בגיל 25, אני חושבת שקלתי קרוב לתשעים קילו, ומאז רק הלך והחמיר.


"ניסיתי כמובן דיאטות שונות, כמו שומרי משקל, דיאטנית בקופת-חולים ואפילו הצטרפתי לקבוצה של O.A  אכלני יתר כפייתיים, ירדתי 10, 15 ואפילו הצלחתי לרדת 20 קילו בדיאטה רצחנית, שאחריה הרגשתי צורך עצום בפיצוי וכמובן במהירות ובקלות גדולות פי כמה החזרתי הכול לעצמי, ותמיד עם ריבית של עוד כמה קילוגרמים.



"תכל'ס, בלי לסגור את החור האמיתי, הרגשי, אי אפשר להצליח לאורך זמן בשום דיאטה. ככה, בשיטת האקורדיון המדורג, עם השנים רק הלכתי והוספתי משקל. זה הגיע לידי כך שאפילו כשירדתי יפה במשקל, של 20 קילו, אף אחד כבר לא שם לב ולא קיבלתי שום תגובה או מחמאה, כי המשכתי עם אותם בגדי אוהל רחבים ומכנסי גומי. הגעתי למצב של ייאוש, שבו הבנתי שאין לי סיכוי לנצח את הדבר הזה לבדי".



וזה היה השלב בו התחלת לחשוב על ניתוח בריאטרי?



"כן, כשהגעתי לתחתית של התחתית מבחינה אישית, הבנתי שאני זקוקה למשהו דרסטי ובלתי הפיך, שיעזור לי לחיות את החיים שהייתי רוצה שיהיו לי. הבנתי שאין לי מה להפסיד. אני בחורה יסודית, אז הרבה לפני שיצרתי קשר עם ד"ר רזיאל, קראתי המון חומר רפואי, נכנסתי לאתרים של רופאים, גם של מלב"י כמובן, ולכמה פורומים באינטרנט של אנשים שעברו ניתוחי הרזיה, הייתי נכנסת לשם כמה פעמים ביום במשך כמה חודשים וקיבלתי שם הכוונת ידע והבנה נהדרת של כל התחום הזה".



ממי שאבת תמיכה?



"למשפחתי סיפרתי זמן קצר אחרי הניתוח , ולבן-הזוג שלי כמה ימים לפני. האמת היא שחששתי והיו לי סיבות לכך, שהם ינסו להניא אותי מההחלטה. את התמיכה קיבלתי בעיקר ממשורוולים, פורום של אנשים שעברו את הניתוח, שבו הרגשתי כמו בבית. בחודשים שלפני הניתוח חיזקתי את עצמי בעזרת טיפולים אלטרנטיביים, פלדנקרייז וביו פידבק, כדי ללמוד טכניקות של רגיעה ולהכין את עצמי. הרגשתי שהדרך הזו טובה לי, שזה מה שאני צריכה".



החיים פחות 42 קילו



הניתוח שאור עברה היה יריית הפתיחה בלבד לתהליכי שינוי רבים ואחרים שהיא חוללה בחייה. זה התחיל כמובן בתוצאות החיוביות של הניתוח, כפי שהיא מספרת: "התאוששתי די מהר ושוחררתי מבית החולים אחרי 48 שעות. ההחלמה שלי הייתה מצוינת מכל הבחינות, אחרי חצי שנה השלתי 30 קילו ממשקלי, ועכשיו, פלוס שנה ומינוס 42 קילו אני שוקלת 68, עשרה קילו מפרידים ביני לבין משקל היעד שלי".   



המזון הנוזלי המועט, שאכלה אחרי הניתוח, והכמויות הסמליות שהיא מסוגלת לצרוך רק ממלאים אותה שמחה. "קראתי בפורום", היא מספרת, "שאנשים מתלוננים על כך שהם אוכלים עם העיניים שהם רוצים לאכול עוד אבל לא יכולים. אני בכלל לא חשתי כך, כתבתי להם, שפשוט יהנו מזה שהם אוכלים חצי מעדן ומרגישים מפוצצים. מתי בשנים האחרונות חוויתם תחושה כזו של שובע רב, זו תחושה נהדרת שאנשים שמנים כבר לא מכירים".



גם כשהיא עומדת מול בופה עשיר ומפתה מעשה ידי שף היא לא נופלת בחכה: "כשאני הולכת היום למלון ועומדת מול השפע של מזנון ארוחת הבוקר, התגובה הראשונה שלי היא: איזה באסה. אבל אחרי שנייה אני מתעשתת וחושבת איזה כיף, אני יכולה גם וגם. גם רבע קוראסון, גם מעט גרנולה עם יוגורט, גם ירקות מכל הסוגים, קצת מכל דבר".



עכשיו, לא כמו בימים השמנים היא סוף סוף למדה להנות מהטעם של האוכל. "תמיד אמרו לי אל תאכלי כל כך הרבה, הרי לכל ביס יש אותו טעם בדיוק. אבל בזה הרי כל העניין. כמויות האכילה באות לסתום חור רגשי, והן לא מצליחות לסתום אותו ואז האכילה נעשית אוטומטית, זלילה. קרה שהייתי אוכלת חבילה שלמה של ספגטי ברוטב, ואחר כך מסתכלת ושואלת את עצמי – איזה טעם היה לזה בכלל?. עכשיו אני אוכלת באמת. בהתחלה הייתי נהנית מטעם המזון עד דמעות, אני נהנית מכל ביס, מדקויות של טעם. הניתוח החזיר לי את ההנאה מאכילה טובה ונכונה. סוויץ' קטן בחשיבה והכול נראה אחרת".   



סוויץ' פסיכולוגי



על הסוויץ' הזה היא עדיין עובדת בעזרת הפסיכולוגית שלה. "היה לי ברור כבר מההתחלה שבלי ליווי רגשי לאחר הניתוח לא אצליח להגיע לתוצאות ולשמור עליהן", היא מודה. "מסלול הטיפול, התמיכה והטיפוח החל כבר במלב"י. אחרי הניתוח קיבלתי מהמרכז הרפואי חמש פגישות עם דיאטנית-בריאטרית ועם פסיכולוגית של מלב"י. לאחר מכן הצטרפתי לקבוצת תמיכה. זה היה אמור להיות תהליך של עשרה מפגשים אבל ביקשנו תוספת, וקיבלנו חמישה נוספים. זה היה מצוין לכל המשתתפים ולמדנו המון זה מזה בהתמודדות המשותפת שלנו. בשלב זה החלטתי שאני מעוניינת לצאת לדרך עצמאית.



"כצעד ראשון, חיפשתי פיתרון לכאבים במפרק הירך והתחלתי להתעמל בשיטת פלדנקרייז, גם בשיעורים קבוצתיים וגם בטיפול פרטני. אני ממליצה על השיטה הזאת לכל אחד, כי פלדנקרייז הוא עולם מלא ותורה שלמה שאני רק בתחילת הלימוד שלה. הפלדנקרייז עזר לי לפתח מודעות לגוף שלי לתנועה. בזכותו אני לומדת איך לשבת ברכב בזמן נהיגה, איך לאחוז בגיטרה, העבודה שלי היא מול מחשב וכעת אני שמה לב הרבה יותר לתנוחת הגוף, לזרימה ולכיוון של התנועה, דברים שלא היו בכלל בסיסטם שלי ועכשיו הולכים ונעשים חלק ממני.



"במקביל חיפשתי טיפול פסיכולוגי אישי מצאתי מישהי שמתאימה לי והתחלתי עם פסיכולוגית בשיטת  C.B.T  (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). תוך כדי פגישות הרגשתי צורך לשלב עבודה עמוקה יותר, כי  אין מנוס, ומי שרוצה להבין ולשנות חייב לחפור לתוך הג'יפה", היא צוחקת.



גוף קטן, נפש גדולה



עם הסגירה וההקטנה שחולל הניתוח בקיבתה ובגזרתה, ובעזרת הליווי המקצועי, החיים של אור רק הולכים ומתרחבים, מעמיקים ונפתחים. "השינויים הנפשיים שעברתי בעקבות הניתוח הם משמעותיים וחשובים הרבה יותר מהערך המספרי של 40 קילו", היא אומרת. "למדתי לפתוח את עצמי, לא להגיד ישר לא לכל מיני התנסויות חדשות, שלפני כן הייתי פשוט אטומה אליהן. למדתי לטעום, לנסות, גם להקשיב לאחרים. היו לי כל מיני טבואים. דגים למשל. נגעלתי מהם כל החיים, אבל החלטתי לנסות: התחלתי עם טונה, דגים למתחילים, והמשכתי עם דגים מבושלים, אפילו סושי טעמתי.



"אני עושה פלדנקרייז. בשבוע הבא אני הולכת לנסות פילאטיס וריקודי זומבה. זה עוזר לי אפילו ביחסים שלי עם בני המשפחה, בעבודה, עם בן-זוגי. וזה קרה משום שלמדתי להקשיב לעצמי, ולרָצות קודם כל את עצמי. גיליתי להפתעתי שאם אני שמה את עצמי במקום ראשון, זה לא בהכרח על חשבון אחרים, אולי בדיוק ההפך. כי כשאני מסופקת ושלמה עם עצמי אני הופכת להיות יותר נחמדה וקשובה ופחות תוקפנית, צינית וכעוסה.
"בתיאוריה זה די מובן, אבל הפתיע אותי לראות שזה נכון גם לגבי. זה היה תהליך שלווה בתחילתו ברגשי אשם, כי מה פתאום הצרכים שלי באים קודם, אבל להפתעתי גיליתי שהחבר שלי דווקא די מרוצה כי יש לו עכשיו אישה הרבה יותר נעימה בבית.



"הדברים שהבנתי על עצמי, השינויים שעברתי שינו את כל הדינמיקה הזוגית, החברתית, הבינאישית שלי, אפילו את היחסים שלי עם אמי שלא תמיד היו קלים. גם בעבודה קרה שינוי שהדהים אותי. בעבר למרות כל השמיניות שעשיתי, כל השעות שהשקעתי, הדפוס הטורדני הזה של להיות הכי טובה, ולמרות זאת מעולם לא קיבלתי קידום, ופתאום עכשיו, דווקא כשהרפיתי, כשנרגעתי קצת, הגיע הקידום שחלמתי עליו. כנראה שהשינוי שעברתי גרם גם לעבודה שלי להשתפר". 



מה את מאחלת לעצמך בשנת השרוול הבאה שלך?



"להמשיך להיות מאושרת. לרדת את עשרת הקילוגרמים האחרונים ואולי קצת יותר. לטעום עוד, לנסות ולהתנסות. יתכן שבשלב מאוחר יותר אשקול ניתוח פלסטי להורדת עודפי העור, כי אני מתחילה להבין שהפנטזיה שלי להיות חתיכה כבר לא תתממש במלואה".



ואפרופו חתיכה, בין כל החוויות החדשות שיש לעולם להציע לה גילתה אור את חדוות השופינג, והכוונה כמובן לבגדים. "בעבר הגעתי למידות 54 ו-52 במכנסיים וגם ב'עונות' וב'מתאים לי' לא תמיד יכולתי למצוא בגדים במידתי. לפני החגים עברתי בדיזנגוף סנטר וראיתי שיש מבצע ב"עונות". מדדתי מכנסיים מידה 44 – ענק! עברתי ל- 42, טוב בבטן אבל ברגליים ובטוסיק גדול מדי. הצצתי מחלון התא ושאלתי את המוכרת: "יש אולי מידה 40?" הגברת צועקת עליי בקולי קולות, שכולם ישמעו: "גברת, זה מידות גדולות כאן". אם לא הייתי בתחתונים, הייתי יוצאת מהתא בצעדי ריקוד אינדיאניים ומסתערת עליה בנשיקות וחיבוקים. לא היה לה מושג אבל היא עשתה לי את היום, את השבוע, את החודש".



לצפייה באלבום התמונות של אור מהשנה האחרונה – לחץ כאן



לקריאה נוספת:



עצבים מביאים לי משקל יתר



לאכול, להתענג, להשמין



אפקט ההילה של ניתוחי הרזיה



"עברתי ניתוח" זה לא תירוץ



פורום משוורלים



הרצאות החודש במלב"י 



      30/11/2011                    שלח לחבר                          הדפס
 
אחרי שנה



לפני הניתוח




הגעתי לניתוח מפנח שמצבי הפיזי-בריאותי והאסתטי היה בכי רע. הגובה שלי הוא 1.53 מטר ומשקלי עמד על 110 קילו. מדובר באי נוחות בביצוע פעולות הכי פשוטות, שמתחיל בעלייה של שתי מדרגות ומסתיים בקשירת שרוכי נעליים




הדרך שלי לפצות על המראה שלי בכך שניסיתי תמיד לרצות את הסביבה, ניסיתי להצטיין בכל תחום אחר שאיננו פיזי ופיתחתי מאוד את הצד האינטלקטואלי שלי




השינויים הנפשיים שעברתי בעקבות הניתוח הם משמעותיים וחשובים הרבה יותר מהערך המספרי של 40 קילו. למדתי לפתוח את עצמי, לא להגיד ישר לא לכל מיני התנסויות חדשות, שלפניכן פשוט הייתי אטומה אליהן


 










 
 
Google
מה הצריכה המטבולית הבסיסית שלך
מין
משקל בק"ג
גובה בס"מ:
גיל
ה-BMR שלך חישוב BMR
כמה קלוריות נחוצות
בכדי שאשמור על משקלי ?
פעילות
דרישה יומית קלוריות




דוא"ל
שם
 
ליידי אסיא אסיא מדיקל
דיאטה
קישורים
תנאי שימוש
מדיניות פרטיות
כניסה לרופאים
איך להגיע
הוסף למועדפים
כל הזכויות שמורות למרכז לטיפול בהשמנת יתר ©